מתודולוגיית CN-CBT

​

הנחת היסוד של הגישה היא שהדרמה אינה רק חיקוי של החיים, אלא מבנה העומק של הנפש עצמה. כאשר אנחנו חווים תקיעות, משבר זהות, דפוסי חשיבה מעכבים או חסמים יצירתיים, אנחנו למעשה לכודים בתוך קונפליקט דרמטי.

מרבית הגישות הטיפוליות כיום מתייחסות לקונפליקטים הפנימיים, למשברי החיים או לחרדות כאל מכשולים שיש להסיר, או ללמוד לחיות איתם. ב-CN-CBT  נקודת המבט היא הפוכה: הקונפליקט הפנימי הוא לא מכשול – הוא המצפן.

כך שבטיפול בגישת CN-CBT, במקום לנסות לפתור את הקונפליקט הזה – שפעמים רבות נחסם על ידי מנגנוני הגנה, חרדה או "קוצר רואי מכוון" – אנחנו מעבירים את המאבק אל הדף.

​

המעבדה הרגשית: הכוח שב"הזרה"

בגישת ה-CN-CBT, הדמיון שלנו פועל כמעבדה רגשית. באמצעות כתיבה ואפיון של דמויות בדיוניות, אנחנו מייצרים פעולה של 'הזרה' – מרחק בטוח המאפשר לנו לכתוב ולהתבונן בעלילת סיפור בדיונית, ובכך להרחיב את המרחב הרגשי והאישי שלנו.

כאן מתרחש השיא (האמנותי-הדרמטי, והקליני): כשאנחנו מעצבים דמות בדיונית ויוצרים עבורה קונפליקט פנימי, הלא-מודע שלנו מציף את האמת. המאבק הקיומי של הדמות שעל הדף, הוא הדהוד ישיר של הקונפליקט הקיומי (המודע או הלא מודע) שלנו. דרך חוויית חייה של הדמות, הנפש שלנו זוכה בהזדמנות לחוות מחדש כנות, שחרור ואושר – הזדמנויות שהפחד לרוב מונע מאיתנו לאפשר לעצמנו במציאות.

​

שלושת מושגי היסוד של הגישה

הטרנספורמציה ב-CN-CBT אינה מקרית, והיא נשענת על מנוע קליני ומבני מוגדר:

​

ה"אקונפליקט"(Echonflict): המנוע הרעיוני. המצב שבו הקונפליקט הבדיוני של הדמות מהדהד את הקונפליקט הקיומי שלנו. זיהוי ה"אקונפליקט" מאפשר לנו לקרוא את 'הכתובת שעל הקיר' של חיינו, דרך עיניה של הדמות.

​

האקטיבציה הדרמטית: הפעולה בפועל. עצם פעולת היצירה (והכתיבה הדרמטית), מנתקת אותנו מדפוסי הימנעות ופאסיביות רגשית. זוהי התנהגות אקטיבית ומכוונת מטרה, המעבירה אותנו מעמדה פאסיבית לעמדה אקטיבית של יוצרים.

 

התמרה אסתטית: התוצאה הסופית. הרגע שבו פתרון הקונפליקט על הדף הופך לשינוי תודעתי, לגיבוש זהות ולנרטיב חדש ואדפטיבי בחיי המציאות שלנו.

​

"הכתובת שעל הקיר": בין כנות לרמייה עצמית​

מרבית המשברים בחיינו לא קורים בהפתעה. הכתובת תמיד שם, כתובה באותיות קידוש לבנה על קירות חיינו. אולם, כדי להגן על עצמנו מהפחד העמוק ומכאב השינוי, לעיתים אנו לוקים ב"עיוורון זמני" (במודע או שלא במודע) ומספרים לעצמנו "סיפור כיסוי".

העיוורון העצמי לרוב נושא מחיר כבד: תחושת זיוף קבועה, בדידות, אומללות או סבל כרוני.

​

התהליך הטיפולי בנוי משלושה שלבים מובנים:

​

1. זיהוי העיוורון של הדמות: בשלב הראשון, נזהה כיצד הדמות שאנחנו כותבים מתעלמת באלגנטיות מהכתובת שעל הקיר שלה. דרך הדמות, נלמד להבחין באותם מקומות בחיינו שבהם אנחנו עוטים מסכה, או בוחרים ב"לא לחשוב".

2. יצירת הקונפליקט הפנימי בעלילה: כדי שהדמות הבדיונית (ואנחנו) תראה את "הכתובת שעל הקיר", עליה לחתור לקונפליקט. בהתאם לעקרונות הסיפור הדרמטי, אנחנו נכוון את העלילה לנקודת מפנה – אירוע שמאלץ את הדמות לעצור, ומעמת אותה עם חוסר הכנות של עצמה. זהו הרגע שבו ה"אקונפליקט" מתחיל לפעול במלוא עוצמתו.

3. ההכרעה המוסרית ועיצוב הזהות: ברגע השיא של הסיפור, הלא-מודע צף על פני השטח, ו"הכתובת שעל הקיר" ממש זוהרת. כעת, הדמות נדרשת להכרעה אמיצה ואותנטית בין שני צרכים פנימיים מנוגדים (צורך כוזב מול צורך אותנטי).

 

בסיפור דרמטי, הדמות אינה יודעת מי היא באמת בתחילת העלילה – היא רק חושבת שהיא יודעת. רק ברגע הבחירה בקונפליקט הפנימי (הקיומי), נחשפת בפניה (ובפנינו) זהותה האמיתית. אם ננסה לכתוב לדמות פתרון כוזב, קורבני או מתחמק – אנחנו נרגיש מיד בחוסר האותנטיות שבסיפור.

בדרמה, האמת לעולם יוצאת החוצה: היצירה עצמה תובעת מאתנו לכתוב דמות שלוקחת אחריות. כשהדמות שלנו מכריעה באומץ ומנצחת את התקיעות (הכניעה לפחד העמוק), נחווית חוויה רגשית חדשה של ערך, ובמהלכה אנחנו מעצבים מחדש את הזהות של מי שאנחנו בוחרים להיות במציאות.

​

חשוב לזכור: להבחין ב"כתובת שעל הקיר" או לבחור להתעלם ממנה, זה אומר לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

​

מה הופך את הגישה לפורצת דרך?

בגישות טיפוליות מבוססות נרטיב, המטרה היא ללמוד לחיות לצד הקונפליקט הקיומי ולפעול למרות קיומו.

הבשורה של ה-CN-CBT היא שאין הכרח להשלים עם קונפליקט קיומי – להפך: כתיבת הסיפור מעוררת בנו צורך פנימי, אותנטי, לעבד את הקונפליקט בצורה אקטיבית דרך הדמיון. במילים אחרות: המסע שהדמות עוברת על הדף הוא מסע שמתחיל בתוכנו, ובמהלכו אנו, הכותבים את מסעה, עוברים את השינוי התודעתי העמוק והמשחרר ביותר.